דלגציה בהפתעה - סיפור עם קשר קלוש למציאות

התעוררתי. בזמן האחרון אני מתעוררת כמה דקות לפני השעון המעורר. אפשר היה לחשוב שזה יהפוך את הבוקר שלי לחיוני יותר, אבל לא. אני שוכבת במיטה וממתינה לשעון. לוחמת על זכותי לעוד כמה רגעי פוך, לפני שאבין מה אני צריכה או רוצה לעשות היום. והמחשבה הקונקרטית היחידה שעוברת לי בראש היא - למה לעזזל התעוררתי כ"כ מוקדם...

התעוררתי. שמה מים לקפה, הולכת לצחצח שיניים. חושבת על השיר שרציתי לכתוב, ולמה לא שמתי פנקס ליד המיטה עדיין, ולמה אני לא משתמשת בטכנולוגיה לדברים האלו, כמו בן אדם נורמלי במאה ה-21... קפה. קפה לא שואל שאלות. קפה מבין... מתישבת ליד המחשב, בודקת התראות מהלילה, נזכרת שהבטחתי לעצמי להעלות פוסט לסטים. וכן, אני אכתוב היום, אבל רגע להציץ קודם לאחרים, וגם, הי! מה זה? קיבלתי דלגציה של 10,000!

אוקי, עכשיו באמת התעוררתי. אבל הי! אני פה 2 דקות וחצי... אני אפילו לא מבינה מה זה אומר, ועוד מוקדם מדי לדבר עם אילנה... טוב, אז מה עכשיו? יש פה כל מני מספרים... הולכת למדריכים כדי לנסות להבין במה זכיתי, ואיך זה קרה, ומה עושים עם זה. גוללת את המדריך הלוך חזור, לא בטוחה לאן להכנס, ואיפה התשובות לשאלות שלי, ואחרי כמה פעמים של גלילה למטה ולמעלה, אני שמה לב שאני מרוכזת יותר בשיחה של הערסים בפיצריה מתחת לבית. משהו על ביבי, ועל שחיתות, ועל זה שאין מי שיכול להחליף אותו, עם פסקול של צפירות ועבודות בכביש, אני מבינה שמהמדריכים לא אקבל את התשובה שלי (לא כי היא לא שם, כי אני לא יודעת לחפש), וגם לא את האסקפיזם הנדרש כדי להמשיך את היום ולסנן את רעשי הרקע, אז אני חוזרת לחיפוש כדי לקרוא קצת אחרים, ואולי לקבל קצת השראה. ואז, כשאני מוצאת שיר שאהבתי, ואחריו עוד מישהו שמעניין לי, אני מבינה שבעצם קבלתי את היכולת לפרגן. ואני מבלה את הבוקר שלי בקריאה והצבעה לכל מי ומה שתפס לי את העין. מבלה בפוסטים של חברים, של ישראלים, של מוזיקאים, וכשאני לוקחת עוד שלוק מהקפה, הוא כבר קר... ועכשיו מה? עכשיו, אני אתיישב לכתוב!