this is one of the first stories that i wrote along the years..
I wrote it almost two years ago in literature class. my homework was to write a story where the Protagonist overcome his fear. So i wrote a story about a secound grade kid how lives in a world that has an obsession with trees. in this world wood implies wisdom, silence and discipline.The story happends in a class that has no Wooden furniture while all the class is noisy and Disturbing. Then one child told another that if he will put his head on the train plunks he may hear the trees screaming, afterwords the other child want to the station and fell asleep on the train plunks. Then he wakes up a second before the train ranning over him and in the next roll of the wheel he will come to his next incarnation- from it cames the name of the story In hebrew the word rolls is also means incarnations. in the next incarnation the kid became what he always wanted to be- a tree. he need to get used to his new life and to his new tree family- then suddenly people came and cut him of -they have made of him a tree plunk and put him down the train. Every time the train comes his screaming for halp - becaose he afraid from the train like from the devil. he decide to overcome his fear and live like a normal tree as much as posible. after some time he saw his perents passing by, he start screaming and sadenly they look at him and underatand what happend to him. they take him away from the train station and made of him pinocchio.
גלגולים: פינוקיו
אומרים שעצים שומעים הכול גם את הרעשים הכי קטנים, אומרים שהם לא רק שומעים הם אפילו מקשיבים –לכל מילה, לכול אות :הם מקשיבים ומפרשים אותה, כל חייהם העצים עסוקים בלהקשיב ולהבין עד כדי כך שאין להם אפילו זמן ללמוד לדבר או לזוז. אומרים שבמקום שאין בו עצים אין הקשבה וכמובן שאין בו הבנה. פעם כשהייתי ילד למדתי בכיתה כזאת ואכן לא שררה בכיתה דממה אפילו לרגע. כשהנחתי את ידי על השולחנות הברזל הרגשתי זרם של קור וחוסר משמעות וכשאני וחבריי לספסל הלימודים דיברנו בזמן דבריה של המורה על מה היה קורה אם לעצים היו ידיים ורגליים או לפחות אם הם היו יודעים לדבר, עד כמה ל"ג בעומר הוא חג מיותר או למה אנו מבזבזים כול כך הרבה נייר העשוי עץ וכמובן שהמורה ניסתה להשתיק אותנו אנחנו לא יכולנו להפסיק לדבר כאילו שולחנות הברזל
מילאו אותנו בחשמל ובפטפטת לא נגמרת.
וכך חיי המשיכו עד כיתה ב', אז ניגש אלי אחד מחבריי לכיתה שמו היה אורן והוא סיפר לי שאם אצמיד את ראשי לאחד מהקרשים שמתחת לפסי הרכבת אולי אוכל לשמוע את זעקתם של העצים שנכרתו . ואני כמובן שאלתי אם הוא ניסה זאת בעצמו והוא אמר לי שהוריו אינם מרשים לו ושהוא ישמח אם אעשה זאת בעצמי ואפילו אשאל את הקרשים מספר שאלות. לראשונה הרגשתי שמח כי הורי עובדים בחו"ל ואין הם יכולים להגביל את רצונותיי.
מותש ועייף אחרי יום לימודים יצאתי בריצה מבית ספרי אל עבר מסילת רכבת העמק הממוקמת בעיר התחתית, חמקתי מהמטפלת שהורי מינו לי לאחראית. טיפסתי מעל הגדר הרכבת ונשכבתי על המסילה בניסיון "להקשיב" לקרשים, אך הם לא ענו, אז כחובתי שאלתי את השאלות שאורן רצה לשאול אך למרות הכול הקרשים לא ענו. ידעתי שהקרשים רוצים לדבר אלי, לומר לי משהו אך הרגשתי את העייפות קודחת בי, הרגשתי את עייני נעצמות, השעה כבר הייתה מאוחרת והרוח הרגישה כמו שיר ערס לאוזניי. פתאום אני שומע את קולות הרכבת ואת אורותיה המתקרבים אלי אני מקשיב לגלגולים של גלגלי הרכבת עוד גלגול אחד ואני והאדמה נתמזג.
עכשיו זה הגלגול הבא אני מה שתמיד רציתי להיות- עץ שנבט ביערות הכרמל. מסתבר עכשיו שעדיין יש דברים שלא גיליתי על עצים למעשה השורשים והשמש הם אלה שמאכילים אותנו ודואגים לנו ממש כמו הורים וצמחים מטפסים הם כמו אחים ואחיות לפעמים הם מחבקים ואוהבים ולפעמים הם "גונבים" קצת מהשמש ומהמים הספוגים באדמה. וככה למעשה התחלתי היכרות עם משפחתי החדשה.
ואז בוקר אחד התעוררתי בגלל רעש מחריד וכאבים נוראיים הסוחטים את גופי ואת אוזניי- כרתו אותי ועכשיו עושים ממני קרשים חדשים לרכבת העמק ומניחים אותי מתחת למסילה. עכשיו אני מרגיש את הכובד שמפעילה עלי המסילה ואינני מצפה לטוב. אני שומע את הרכבת מתקרבת ואני מרגיש כי הקרשים לידי מתחילים לרעוד, המסילה חורקת. הרכבת מגיעה אלי היא עוברת מעליי כאילו שד שבא לנקום נקמתו על האובדן שהבאתי להורי ולמשפחתי ואני דומע בדמעות שרף ...ולפתע אני רואה את הורי הקודמים ואני מביט לעברם וממשיך לדמוע אך בדמעותיי כבר ישנו מעט אושר ופתאום הורי מביטים בי כאילו הם זיהו אותי והבחינו בי, אך לפתע שוב נשמע קול הרכבת והיא שוב עולה מעליי אך הפעם שתקתי התגברתי על הפחד, לא היה לי אכפת...
הרכבת עברה והורי הגישו בקשה לעירייה לקחת אותי מהתחנה הביתה ולאחר זמן מה חזרתי לביתי לשגרה, ללא בית ספר אבל עם לימודים. אבי אפילו עשה ממני בובה מדברת ממש כמו פינוקיו.
i hope you liked it 😆 😉 😊 😋 😎
