בפרויקט ונוס אנו מציעים לעבור מהכלכלה הכספית הנהוגה היום לכלכלה מבוססת משאבים
בכלכלה מבוססת משאבים, מוצרים ושירותים זמינים לאנשים ללא תג מחיר, במרכזי גישה, בדומה לרעיון של הספרייה הציבורית. בספרייה אתה יכול לגשת ולשאול כל ספר שאתה רוצה, להשתמש בו ולהחזיר. אנחנו רוצים לשים ספריה של ספרים במרכז העיר. לידה אנחנו שמים ספריה של כלי נגינה, מצלמות, כלי עבודה…
אתה לא צריך להיות הבעלים של האופניים.
אתה רוצה לגשת למרכז האופניים ולקבל אופניים כשאתה רוצה אותם. אתה לא רוצה לקשור אותן למטה ולדאוג שאולי יגנבו אותן או לסחוב אותן על הגב לקומה השלישית, לנפח אוויר בגלגלים… כל מה שאתה רוצה זה אופניים זמינים ומוכנים לנסיעה כשאתה רוצה לנסוע.
כל השכפול הזה מיותר, ומכביד על המשאבים שלנו.
מדוע אנחנו צריכים שהרכב שלנו ינוח 20 שעות ביום? מדוע אנחנו צריכים גיטרה שמעלה אבק, גלשן גלים שנכנס למים 12 יום בשנה ומקדחה שקודחת 6 דק' במהלך חייה? לא פלא שאנחנו הורסים את כדור הארץ כשאנחנו מנהלים את המשאבים שלנו בצורה כל כך בלתי יעילה.
אנשים שואלים: “ומה יהיה אם אנשים ישברו את המוצרים ולא ישמרו עליהם?”
אנחנו יכולים היום לייצר דברים כך שלא יתבלו, ולא ישברו, ולא יצטרכו תיקון – בכלל. זה פשוט שבמערכת הכספית אם הרכב שלך מתקלקל – אני מוכר עוד רכב. זה נקרא “התיישנות מתוכננת”. כשבזק ייצרה את הטלפונים הציבורים, אלו שהיא אחראית לתקן אם הם נשברים (בניגוד למכשיר הטלפון הביתי) – הם לא היו נשברים. משום שאחרת בזק הייתה צריכה לתחזק אותם