עבודת החלומות.
אחת כזאת שהייתם רוצים לעבוד בה אם כסף לא היה במשוואה.
.או שאולי אז לא היו קוראים לזה עבודה.
אני מוצאת את עצמי מהרהרת בשאלה הזאת יותר ויותר לאחרונה ויש לזה אפקט מעין כזה שטורף לי את הקלפים במובן מסויים.
כיום אני סטודנטית לאמנות והוראה ולמען האמת, אני עדיין לא ממש מצליחה לראות אותי עובדת כמורה בכפוף למשרד החינוך.
מה שכן, חינוך ואמנות זה שני תחומים שאני הכי שלמה איתם ככה שאני שמחה על הבחירה שלי ומאמינה שדברים יסתדרו
אני זוכרת שכשהייתי קטנה היתה לי פנטזיה לעבוד בבי בי סי. בלעתי את הדוקומנטרים שלהם בהנאה צרופה ופינטזתי איך אני איזשהו
בורג במערכת הזאת.
אם הייתי עושה לחלום הזה אדפטציה להיום אולי הייתי מציעה להם את עצמי כמעין מורה שליחה מטעמם ומפיצה את הסרטים שלהם בעולם. אבל אולי זה מיסיונרי מידי.
במשך שנים ארוכות (בערך 4 עם הפסקה של שנה באמצע) שעבדתי בביטחון בשדה התעופה.
הייתי סוג של הזרוע המבצעת של גוף עצום שלא יכולה להגיד שחשתי איזשהי תחושה של סיפוק מהעבודה עצמה פרט לפרנסה וחיי החברה שהמקום הזה סיפק לי.
שזה לא מעט אבל לא משהו שהייתי רוצה לעשות שניה יותר ממה שעשיתי.
באחת המטלות בקורס אמנות בחומרים רכים בלימודים, התבקשנו לבחור פריט לבוש ולבצע בו איזשהי טרנספורמציה. בחרתי בחולצת מדי השרד שלי מהעבודה בשדה התעופה וטיפלתי בה באמצעות אריגה על החלק של היד בדפוס כזה שמזכיר קצת נימים או משהו פנימי.
השאיפה היא שהזרוע הזאת תמיד תיהיה בקורלציה עם הגוף השלם וההוליסטי ושתבצע רק את מה שבאמת רוצה לעשות בחירות ועם הרבה אהבה