הבחירה בבית החולים בו ילדתי נבעה מתוך הרצון שנתחיל את חיינו כמשפחה יחד במלונית הקיימת בו ובביות מלא כך שהכניסה לתקופה החדשה, המאתגרת והמרגשת הזו תהיה הדרגתית ואינטימית ככל שניתן.
הניתוח והמצוקה העוברית לא נלקחו כאופציה והחלום נגוז.
רועי נאלץ לנסוע ולחזור ולהסתפק בשעות ספורות של שהיה עמנו במקביל לחזרתו לעבודה, ואני בנוסף להיותי פצועה ומדממת, תוך סחרחרה הורמונלית הייתי צריכה למצוא את הכוחות לא להתפרק ולהמשיך לתפקד כדי לתת לתינוק שלי כל מה שמאפשרים לי בזמן הקצוב איתו.
הוא מצידו, גיבור קטן ומוצלח שלי, גם נאבק.
ביום שישי הודיעו לי שמשחררים אותי מבית החולים ושבכוונתם להמשיך את אשפוז הילד שלי בשל טכיקרדיה שנובעת ממי השפיר ששאף לריאותיו הקטנות (מאוחר יותר הבנתי שזו תופעה מוכרת בקיסרי). בעוד שאני כבר הייתי בטוחה שאנו הולכים הביתה. וכאילו לא די בכך, באחת מהפעמים שאני מגיעה להניק פניו הקטנים של הילד שלי בעלי גוון צהבהב ונאמר לי שהבילירובין שלו עלה לכמעט 14 במהלך הלילה ועיניו כוסו במגן כשהוא שוכב תחת מנורת טיפול באור. האחיות מסבירות שיש חשיבות לשאוב מספיק חלב ולהניק בתכיפות גבוהה כדי שירד.
המחשבה שבכלל העלו על דעתם שאפרד מהתינוק שלי לזמן כה ממושך ואשאיר אותו בידי זרים קוממה אותי מאד ועייפתי מעוד בשורות לא מעודדות...נוסף לזה ביקשתי להניק לפי דרישה וכיצד בכלל שיערו שיתאפשר לי לעשות כן כשהבית מרוחק מעל מחצית השעה לכל כיוון?
ובהיותי שומרת שבת בכלל הדבר לא היה הגיוני.
לקחתי את העריסה מהתינוקיה וסירבתי להשיב אותה כשאני ממררת בבכי ולא מצליחה להבין את האטימות הזו. 'אני לא הולכת לשום מקום בלי התינוק שלי!!!' צעקתי על הצוות שהגישו לי את מכתב השחרור. וסירבתי שיגעו בו עד שיאשרו לי להישאר איתו.
כעבור זמן מה ניגש אליי אחד הרופאים ואמר שיאפשרו לי להמשיך לשהות במחלקה עד צאת השבת.
לקראת כניסת השבת ניגשתי לאחות בתינוקייה והסברתי כי אני שומרת שבת. ביקשתי שיצלצלו אליי כל אימת שהתינוק מתעורר כדי שאבוא להניק אותו ולשהות איתו עד כמה שניתן. הדגשתי שאגיע בכל צלצול למרות שלא אענה לשיחות ושלא יהססו לקרוא לי גם אם הייתי שם דקה קודם. ונעניתי שהמינימום הוא כל 3 שעות.
בחצות ניגשתי איתו להניק בחדר וכשראיתי שנרדם החזרתי לעריסה בתינוקייה כדי שיחובר שוב לאנטיביוטיקה.
חזרתי אל החדר ושקעתי בשינה לא לפני שוידאתי שהנייד עובד כדי שאשמע את הצלצול.
לקראת 4 לפנות בוקר התעוררתי מחלום על התינוקי שלי שהוא רעב ובוכה, הכותונת שלבשתי נרטבה מחלב שהחל לטפטף...הצצתי בנייד וראיתי שהשעה 4! כלומר הילד שלי לא אכל במשך יותר מ-3 שעות ולא היה שום זכר לשיחה שאולי פספסתי!
מבוהלת נעלתי נעליים ורצתי אל התינוקיה בוכה מהמחשבה שאולי נשאר רעב ובכה או חלילה קרה לו משהו - בכניסה קפאתי על עומדי כשלא הצלחתי לאתר את העריסה ובה הילד שלי. לא הצלחתי לנשום! הדמעות ערפלו את ראייתי וכל מה שהצלחתי לחשוב היה 'איפה הוא???' 'מה קרה לילד שלי???'
אני מרגישה שרגליי בוגדות בי ואני כמעט קורסת על הרצפה ואחות שעמדה שם מסתכלת עליי כשאני מצליחה להוציא מפי 'איפה הוא? למה לא התקשרתם?'
והיא עונה באדישות מסויימת 'תרגעי! הוא הועבר לפגיה'. 'שבי' היא מושכת כיסא. אני בשוק מהתשובה שממש לא עוזרת לי להירגע ואומרת 'מה זאת אומרת הועבר לפגיה? מאיזו סיבה? ומה לכל הרוחות חשבתם כשהעברתם אותו מבלי לעדכן אותי??? יש לו אמא הוא לא חפץ!!!' 'ורשום לכם שאני מניקה- הוא היה צריך לאכול לפני יותר משעה!' ומצביעה על כתם החלב על הכותונת. והיא משיבה 'הרופאה אמרה לא להאכיל אותו כי הוא מתקשה בנשימה ולא מצליח לעכל בלאו הכי אז לא הערנו אותך כדי שתנוחי'
'לא ביקשתי לנוח אחרת לא הייתי מביאה ילד! איפה הפגיה?' אני כבר כועסת.
אני עולה לקומה הבאה, בכניסה לפגיה, נתקלת בי אחות חביבה יותר שרואה אותי מבוהלת, נסערת ודומעת. ''מה קרה??? בואי שבי! הכל בסדר??' ואני מתוך המצוקה מתחילה שוב לבכות ושוטחת בפניה מה שעברתי עכשיו ומסבירה שאני לא רוצה לשבת רק לראות את הילד שלי! היא מחבקת את כתפיי ומרגיעה שהוא נמצא בחדר שבאחריותה ומוליכה אותי לעמדת חיטוי הידיים ומשם אל תוך הפגיה שהכניסה אליה מתאפשרת רק בפתיחה מבפנים או עם כרטיס, עדיין בוכה היא מושיבה אותי ליד אינקובטור ומסבירה שנמצא בפגיה כדי לקבל השגחה צמודה יותר ושהשהות באינקובטור היא כדי להזרים לו חמצן חם שיסייע בייבוש עודפי הנוזלים בריאות. היא מדגישה שהיא בטוחה שלא יידעו אותי בשוגג ושזה בהחלט לא תקין ותעביר את העניין לידיעת הממונים, תוך שהיא מאפשרת לי להחזיק את ידו של הילד שלי דרך הפתח לידיים.
'בואי, אוציא לך אותו שתוכלי לחבק אותו' אני מבקשת להניק והיא אומרת שעקרונית הוא מקבל הזנה ורידית אבל בהחלט אפשר לתת לו לינוק בשביל התחושה החמימה בשבילו ומניחה אותו עטוף בזרועותיי אני לוחשת תפילה באוזניו 'אנא בכוח גדולת...'. מאחוריי היא שולפת כרית הנקה שתהיה לי לתמיכה ומסבירה שכדי לשמר את החלב רצוי שגם אתחיל לשאוב עבורו כי הוא מתאמץ מאד לנשום כך שלא יוכל לבזבז אנרגיה על יניקה שהיא פעולה מאמצת.
כעבור זמן מה כשכבר נרגעתי וראיתי שהתעייף ונרדם אני מבקשת לשאוב לו חלב והיא מראה לי את חדר השאיבה הסטרילי בפגיה. שם אני פוגשת עוד נשים שכולן שואבות ומתוודעת לקושי העצום של טיפול בפגים ובחלב עבורם.
מותשת, אני מסיימת לשאוב כמות מזערית של חלב לבקבוק שניתן לי שם ולסמן בשם, תאריך ושעה. מעבירה לאחראית לצורך אחסון במקרר הפגייה. אני מודיעה לאחות החביבה שאני חוזרת לחדר לנוח אבל שיקראו לי בכל פעם שהוא ער/ בוכה גם אם זה אומר כל דקה. היא מבטיחה שתעדכן את הבנות וגם את הצוות שיחליף אותן.
בבוקר אני שוב מתארגנת לחזור לפגיה. אין לי איך לעדכן את רועי כשיגיע ואני מבקשת מבן הזוג של אחת מהשותפות לחדר שאם יתקל בו שיעדכן אותו שאני בפגיה.
רועי מגיע כעבור זמן מה ונכנס לפגיה שם אני גוללת בפניו את המצב. הוא מתעניין אם אכלתי ואני עונה שלא הספקתי כי חלק מזמני ההאכלה והבדיקות נופלים על שעת ההגשה של ארוחת הבוקר במחלקה. אחרי שהתינוק נרדם שוב אנו מתפנים לרדת חזרה למחלקה ואוכלים משהו סוף סוף.
הזמן ברובו מועבר בפגיה או במטבחון עם פינת הישיבה הסמוכה אליה שם נפגשים ההורים גם במהלך סבב הרופאים בו אנו מתבקשים לעזוב את החדר.
מדי פעם מגיעים בני המשפחות לביקור, ההורים שלי מגיעים יחד עם אחי הקטן מהצבא ונכנסים כל אחד בתורו לראות את התינוק כי אסור שיהיו בחדר הרבה אנשים יחד מחשש לזיהומים.
השבת יוצאת, אנחנו נשארים בפגיה עד מאוחר ממש ולבסוף רועי נוסע חזרה הביתה להאכיל את התוכים ולנוח קצת לפני עוד יום עבודה ושבוע חדש. אני חוזרת לחדר ונרדמת תשושה בלי בכלל לזכור שביקשו שאפנה את המיטה.
בבוקר יום ראשון אני מקבלת את מכתב השחרור ומנסה להבין למה עוד לא משחררים את התינוק. הרופאה אומרת שאין אפשרות להעביר אותו לבית חולים הסמוך למגורינו וכך שוב אני במצב שבעצם נדרש ממני להשאיר אותו ואני ממש לא מוכנה לעזוב. אני מספרת לאחת האחיות בתינוקיה על העניין והיא מוציאה שבב אלקטרוני ומשתפת אותי שיש חדר צדדי למניקות בצמוד לתינוקיה ושאפנה למנהל הפגיה שיבקש עבורי ממנהלת התינוקיה לשהות שם עד שנשוחרר.
רועי מבקש עוד יום חופשי מהעבודה ומגיע. אני משתפת אותו ואנו עולים למשרד הפגיה ומבקשים לדבר עם הרופא האחראי.
'אנחנו רוצים לדעת מה הצפי לשחרור' אני אומרת לו, ומסבירה את הקושי בנוגע להנקה וזמינותי כשאני נדרשת לנסוע ולחזור. בתגובה נאמר לנו שהמצב משתפר אבל דרושים עוד כמה ימים- להערכתו עד יום רביעי...אני כבר תשושה נפשית ופיזית והמחשבה שנשאר עוד 3 ימים מפילה את רוחי אבל החלופה של להשאיר את התינוק שלי וללכת לא באה בחשבון ואני מסבירה שוב שאני מניקה לפי דרישה ושואבת ואין לי שום דרך להמשיך לעשות את זה אם אני צריכה לנסוע ולחזור והם חייבים לאפשר לי פתרון להישאר עם הילד שלי. הוא עונה שיבדוק עם מנהלת התינוקיה, שהוא יודע שיש להם חדר למניקות אך מבקש שלא נדבר על כך עם עוד זוגות בפגיה מאחר והחדר לא שייך למחלקה שלו והוא בעצם מבקש טובה עבורנו ומפאת שזה לא לזמן ארוך כמו הפגים במחלקה הוא מאמין שאפשר יהיה לעשות משהו.
כמה שעות לאחר מכן, הוא ניגש אליי ומפנה אותי למנהלת התינוקיה לשיחה. היא אינה נלהבת מהרעיון אבל מאשרת וסוף סוף נשמתי לרווחה.
רועי שיצא לארגן לנו עוד ציוד מהבית חוזר בינתיים ועוזר לי להעביר את הציוד לחדר הצדדי מחוץ לתינוקיה. החדר ריק, ובו רק שתי מיטות מתקפלות וארונית קטנה למצעים. מנהלת התינוקיה מדגישה שחל איסור שגברים ישהו בו כי הוא מיועד למניקות. לכן, את יתר הזמן בילינו בפגיה ובמטבח המחלקה עד שדרשו להוציא את הגברים ממנה ונותרתי לבדי. אבל זה לא שינה לי- יכולתי להישאר קרוב לילד שלי וכל אי נוחות התגמדה לעומת זה.
כך, חלף לו עוד יום ולמחרת נאמר לי שהילד צריך לעבור בדיקת אקו לב ולקבל תוצאות טובות של הבילירובין ובמידה ואלו תקינות נשוחרר. עדכנתי את רועי והמתנו שיודיעו לנו מתי תורנו. בינתיים העברתי את רוב היום בפגיה ובחדר השאיבה. מפעם לפעם הצלחתי לגנוב כמה דקות מנוחה או לאכול משהו קטן ממה שהביאו לי המשפחה ולהתרחץ כדי לחטא את התפרים במקלחות החדרים במחלקה כי החדר חיצוני ואין לו שירותים או מקלחת. עוד יום נגמר ולא קראו לנו לבדיקה.
יום שלישי בבוקר אני מתחילה לנסות לברר מדוע הבדיקה מתעכבת. הרופא נקרא למילואים נאמר לי וכנראה ישוב היום. חולף עוד יום.
ברביעי בבוקר אני נגשת שוב לרופאה האחראית בבקשה לדעת מתי נשוחרר. אני נענית שטרם קיבלו את תוצאות הבילירובין ושאנחנו בתור לאקו. אני אומרת שאנו מחכים כבר יומיים לבדיקה ורוצה לדעת מתי עושים לנו. תוך שאנו מדברות נכנסת טכנאית עם מכשיר אקו ומתחילה לבדוק את אחד הפגים. היא שואלת לשם של אחד המאושפזים הבא בתור ואני מבקשת לדעת מתי תבדוק אותנו. היא עונה שאנו לא ברשימה להיום בכלל אלא רק למחר.
אני מתעצבנת ואומרת לשתיהן שמנהל המחלקה אמר לנו שאנחנו משתחררים היום ושאני דורשת שיסיימו עם הבדיקות שלנו ואם לא אנחנו לוקחים את הילד ועוזבים כי לא יתכן שמעכבים אותנו לחינם.
הן מבררות כמה דברים והטכנאית נעתרת ובודקת את הילד. הכל ב"ה נראה בסדר רק נשאר לחכות לתוצאות בדיקת הדם.
לקראת 4 ניתן סוף סוף האישור שהכל תקין ובשבע בערב אנחנו מעמיסים את הציוד ולוקחים את התינוק בסלקל למכונית...משאירים מאחורינו את הקושי והתסכול ונוסעים מותשים הביתה.
כשדלת הדירה נסגרת אחריי בטריקה שקטה, אני נושקת לתינוק הקטן הישן בשלווה עטוף בשמיכה ולוחשת לו בדמעות של הקלה עייפות ושמחה 'הגענו הביתה קטן שלי - סוף סוף ברוך הבא! אני אוהבת אותך!'
מזל טוב! שיהיה רק אושר מהקטן:)
Downvoting a post can decrease pending rewards and make it less visible. Common reasons:
Submit
תודה! יש 😍
Downvoting a post can decrease pending rewards and make it less visible. Common reasons:
Submit