נחמתו של המוות - מחשבות לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל

פרולוג

לצד ביקורת נוקבת יש בי אהבה רבה למדינת ישראל, כרעיון, ולאנשים החיים בה. נולדתי בירושלים, לתוך אבניה ועם תושביה, העיר גידלה אותי, השתרשה בתוכי והלכה לצידי. נטלתי חלק בקרבות של המדינה, כמו גם במישור האזרחי.
נסיבות הרות הגורל והשינויים הכבירים המתרחשים במאה ה 21 אינם פוסחים על אזור המזרח התיכון ובמיוחד בטירטוריה בה אנו חיים ופועלים. בהתאם, ישנן תקופות בהן עולים הקולות המאדירים רעיון על חשבון הפרטים שבונים אותו, אלה שטוענים בלהט משיחי למען מושג כלשהו אבל שוכחים שהמשיח נמצא בכל אחד מאיתנו, אלה שמקדשים אבנים, רגבים, וצלמים דוממים ומתעלמים מבני אדם חיים. הפוסט הזה נכתב באהבה רבה אל אותם אמהות, אבות, אחים ובני משפחה ששכלו את יקירם וליבם הדואב תועה ומייחל למזור.

---

credit: public domain

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה הוא אחד הימים הקשים מבחינה נפשית לאומה ולעם. ביום זה מסך של אבלות עוטף את שמיה של המדינה וחודר אל הלבבות של כל איש ואישה החיים בארץ הזו. נדמה שדווקא ביום זה הכל, ולא רק המשפחות השכולות, חשים את אכזריותם הפוצעת של רגשות הכיסופים אל בן המשפחה החסר. רגשות שקנו אחיזה של קבע בנפשותינו אי שם, בנקודת זמן כלשהי בעבר, רחוקה או קרובה, ומולם אנחנו עומדים חסרי אונים בלי דעת היכן ואיפה ימצא המזור.

מותו של אדם אהוב וקרוב, כל שכן בטרם עת, הוא אחת החוויות הקשות ביותר, אם לא הקשה מכל, שבן תמותה עשוי לחוות במהלך חייו. קשה מאוד למצוא מילים שיוכלו לנחם את בני המשפחה השכולים. קשה מאוד להתבטא אל מול יגון פניה של האם הקשישה שאיבדה את בנה אי אז, ועשרות השנים שחלפו חרטו חריצים של עצבות בפניה הלאים; קשה מאוד לעמוד בפני נערה צעירה שאיבדה את אחיה הגדול בפעולת קרב ותיאלץ לשאת את זכרו בליבה לעד.

קשה.

אך לא בלתי אפשרי.

אחד מהאבות השכולים התבטא ברגע של גילוי לב שלא עובר יום בו הוא אינו מתפלל שהכול חלום. שמותו של בנו החייל בפעולת קרב הרואית היה אך חלום מסויט שממנו הוא תכף ומיד אמור להתעורר. אין יום בו הוא לא מייחל ליקיצה מהחלום ואין יום שבו הוא אינו מתאכזב ומבכה מחדש את האובדן.

פשטני לומר שמוות הוא התחלה חדשה; שכשם שהנשמה בוחרת את מועד לידתה כך היא בוחרת את הרגע בו תחזיר נשמתה לבורא ותעזוב את העולם הזה. אין הרבה נחמה ללב במילים המדברות אל השכל וההיגיון. רק חוויה מורגשת ומוחשית יכולה להביא תקווה, לעורר מחדש את התשוקה לחיים, להחיות מתים.

חלומות מספקים חוויה כזו.

אנשים רבים חולמים ויחלמו בימים אלה אודות אהובים שנפטרו מרחוק ומקרוב. רובם של החלומות יישא אופי של שמחה, של בריאות ואושר, של שלמות ואחדות. רובם הגדול של החולמים יפטור את חוויית החלום כאירוע מקרי וחסר ממשות, תוצאה של מאווה לב, ועם ההתעוררות ייאנח אנחה גדולה של צער וכאב - "הרי חלומות אינם אמיתיים, הרי חלומות הם לא מוחשיים".

או שמא כן?

כאשר אדם הקרוב לליבנו עוזב את המציאות הפיזית ועובר למימד הקרוי "עולם החלומות", הוא משאיר אחריו שובל, נתיב, של אנרגיה. בלכתו, מסיבותיו שלו, הוא עושה לנו שירות בכך שהוא יוצר קשר בין עולמינו המוכוון פיסי על חומריו ותכליותיו לבין עולם הרוח, עולמה של המציאות הפנימית בו נטועה תמצית הקיום שלנו. הזיכרון שלו, ההיזכרות בו, מקבעת קשר בינינו לבין עולם הנפש הפנימי היכן שמצויה תודעת העצמי האמיתי שלנו. הקשר הזה הוא משאת הלב של הנפש שלנו, הוא הוא המטרה לשמה בחרנו בחיים.

האם יש בידיעה הזו נחמה? קשה להאמין. התשורה של המוות אינה מקלה על המעמסה הרגשית. כאמור, רק חוויה ישירה עשויה לסייע. אלא שרבים הפוגשים באהובים האבודים בחלומות הלילה אינם מוכנים להכיר באמיתות המפגשים ובתקפותם האנרגטית. תחת זאת הם נכנעים לפיתויו הממאיר של קול ההיגיון ופוטרים את החלום כשטויות.

אבל חלומות הם אמיתיים, ועולם החלום הוא תקף, שריר וקיים. תחיית המתים עליה בישרו הנביאים יחזקאל, ישעיהו ודניאל, והמהווה אחד מעיקרי האמונה של רוב הדתות, אינה תחייתם של העצמות והבשר כי אם התרחבותה של המודעות לאותם מימדים בהם נמצאים המתים. חלומותינו משמשים כן הנסע, או הכרכרה, עליה התודעה יכולה להינשא בכדי להגיע אל אותם עולמות פנימיים. כל מסע כזה חייב להתחיל בתובנה שעולם החלומות קיים ואמיתי. אז, בעזרת אימון של השכל, המוח יכול ליצור את הקשרים העצביים הדרושים בכדי להפוך מודע לחוויות החלום.

ונדרשת אישיות חזקה, המעוגנת היטב בחייה במישור המציאות הפיסי בכדי לאפשר התרחבות של תודעת העצמי. הדבר הנורא מכל שיכול לקרות לאישיות הוא ללכת לאיבוד בתוך עולמות החלום, להתמכר לאנרגיית האהובים שם על חשבון החיים כאן. זו הסיבה שעולם החלומות נותר חסום בפני רבים שמנסים. שום חומרים מלאכותיים לא יסייעו כאן. לטווח בינוני וארוך הם רק מגביהים את החומה שבין שני העולמות. נדרשת התבוננות אמיצה של האדם בעצמו ובסביבתו, באנשים החיים איתו כאן וכעת, בטרם שיפתחו עולמות אחרים בפניו.

מי ייתן ולא נדע עוד את צער המלחמות, לא כפרטים ולא כאומה. עד שיגיעו אותם ימים של שלום, טוב נעשה אם לא נאמר נואש. מעז נוציא מתוק נעמוד אל מול מוראותיו של מלאך המוות ונוכל לו.